<h1>שו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ט</h1>
<h2>דף כג:</h2>
ומה שטען המורשה שאינה רוצה לתבוע כתובתה עכשיו, כדין טען, דקיימא לן [כתובות נ"ב ע"ב] כאנשי גליל ואנשי ירושלים שהיו כותבין ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך, ואין היורשין יכולין למימר טולי כתובתיך וצאי. ולפיכך אלמנה זו אם תרצה תזון ממה שיש תחת ידה, וכל שכן אם היורש מתפיס עמה בכך, ואפילו מן השטרות. אבל כל זמן שאינה רוצה לגבות כתובתה, אפוטרופוסי ההקדש יורדין לאותן קרקעות המוקדשין, ולכשתבא לגבות כתובתה אם אין שם שאר נכסים שתגבה מהן, בית דין מוכרים מקרקעות אלו ומגבין לה אף על פי שהן מוקדשין, שלא אמרו [כתובות נ"ט ע"ב] הקדש מוציא מידי שעבוד אלא בהקדש הגוף שאין לו פדיון כגון המקדיש למזבח דבר הראוי למזבח, וכן כל כיוצא בזה שאיסורו נתפס בו ואין לו פדיון, אבל הקדש עניים אינו מפקיע מידי שעבוד (אלא) [דהא] אפילו הקדש [בדק הבית] בעל חוב מוקדם וכתובת אשה המוקדמת גובין מהם, לפי שהקדש בדק הבית יש לו פדיון ושעבוד החוב כפדיון, וכמו ששנינו בערכין פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב], המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות לכתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא [הפודה פודה] על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו.
